האיסלאם בעידן הדלי 

כל שלוש הדתות הגדולות - הורתן מן הרעיון היהודי העתיק. הנצרות, כידוע, היא עיבוד מחודש ו"משופר" של הדת היהודית האורתודוכסית, ונולדה כאן לפני אלפיים שנה. האיסלאם, שנולד כשבע-מאות שנה לאחריה במכה, הוא ערב-רב של סיפורים יהודיים ונוצריים, והוא נשען על עמוד מרכזי אחד: התגלות מוחמד מבטלת את כל הדתות אשר קדמו לו, בהיותו מאוחר יותר. דהיינו, אם היום יבוא המשיח, לאחר מוחמד, מן הראוי, על פי ההיגיון הזה, שיבטל את האיסלאם... אבל השאלה שלי אינה בהומור אלא זועקת ממעמקי הלב: מדוע זה קורה? מדוע מתרחשת דווקא עתה מלחמת הדתות הקשה הזו, המתנהלת מול עינינו המודרניות? 

א.   יהדות, נצרות ואיסלאם - מאזניים, דגים וטלה

              היהדות אומרת: אני חושב, משמע אני קיים
              הנצרות אומרת: אני אוהב, משמע אני קיים
              והאיסלאם אומר: אני נלחם, משמע אני קיים

הכל מאמינים באל אחד, נעלה, נשגב וכל-יכול, אך הגישות שונות. היהדות (מאזניים) מדברת על חוקים חברתיים. היהדות הביאה לעולם מחשבה המחפשת את הדרך הצודקת ביותר עבור הכל. היא יצרה בסיס למסד חברתי, שהתקבל בעולם המערבי. הנצרות (דגים), בתה החוקית, הוסיפה לכך את האהבה, הסליחה, הכניעה, החמלה.. והנצרות גם בראה את המיסיונריות - על כולם לראות את האור באותה הדרך - משהו שהיהדות לא אישרה מעולם. על כן, בעקיפין, הנצרות יצרה שיטות שונות שניסו בכוח ובנועם לנצר את כולם. האיסלאם (טלה), בנה הממזר והנלהב, הוא קרוב לחיים ולאינסטינקטים ונענה לדחפים.

לאיסלאם תפקיד חשוב : הוא בא להזכיר לנו שאנו קודם כל ולפני הכל - קיימים. בא להחזיר את כולם אל תחושת החיים הראשונית. בא להזכיר לעולם לחיות, להיות טבעיים, אימפולסיביים. לכעוס כשצריך. החיים לפני איכות החיים. העולם הפך להיות חושב מדי, אינטלקטואלי מדי, סלחן מדי, תיאורטי, מופשט, מרוחק מעצמו, מתועש וטכנולוגי. במיוחד היהודים, עם כל הרדיפות הנוראות שעברו, שכחו, בתוך המאזניים, מהו כעס טבעי. הם חושבים, הם מתווכחים, הם מסבירים, מחפשים מי צודק, מוכיחים שגם הצד השני צודק - ובתוך המולת התהליך הזה שכחו היהודים כיצד להרגיש את עצמם. אני חוששת שבלי הערבים, היהודים בישראל לא היו יהודים כלל. הם היו הכל - נוצרים, אמריקאים, אירופאים, הודים, אתאיסטים - רק לא יהודים. הפילוסוף ז' פ' סארטר כבר אמר: "מיהו יהודי? מי שאחרים חושבים שהוא יהודי ומתייחסים אליו באנטישמיות."   אחרים. 
היהודים שכחו כיצד לחוש את עצמם. 

האיסלאם (כטלה) מחפש זהות ומחפש לגיטימיות. הוא מתבונן החוצה ורואה דגים לצדו ומאזניים ממולו, דהיינו: נוצרים ויהודים. מהם נטל את כל רעיונותיו: הקוראן בנוי כולו מסיפורים יהודיים ונוצריים, אין בו רעיון אחד מקורי מלבד הג'יהאד. והיום, הדבקות של האיסלאם בירושלים ובארץ-ישראל, או זכות השיבה, או ההכרזה שהערבים הם העם הנבחר והיחיד בעיני אללה - את כל אלה נטלו מן היהודים. ואילו את רעיון המיסיונריות, הרעיון שמי שאינו מוסלמי מרצון חובה להכריח אותו - רעיון זה נטלו מן הנצרות. להכריח בכוח החרב דווקא היא תוספת מקורית.
והזהות השאולה הזאת, שאינה צומחת מתוך-תוכם, שאינה פרי גילוי עצמי, חיפוש והתנסות משך שנים רבות, אינה מספקת אותם. היהדות צמחה והתפתחה משך אלפי שנים. התנ"ך ואלפי הספרים היהודיים (מאזניים) נכתבו משך מאות שנים, על-ידי אלפי אנשים, עד אשר הוגדרה הזהות היהודית, ועדיין היא מחפשת את עצמה. ואילו הקוראן נכתב על-ידי אדם אחד במשך 22 שנה, וחסל. 
ב-22 שנה, עם כל הכבוד, אומה או דת אינן יכולות לפתח זהות אמיתית. 

עם-זאת, בל נשכח כי הטלה הוא המזל הכי טהור, הכי לא מקולקל מבחינת קרבתו לחיים. האיסלאם בא ללמד את העולם את ראשוניות החיים, לעורר את אדרנלין הסכנה, את סמיכות המוות לחיים המגבירה את הרצון לחיות, פשוט להיות, לעורר את הדחף, את הפראות, את האינסטינקט החייתי שאבד לנו בים המחשבות והמלל. 

אם כן (כטלה מול מאזניים), הזהות המוסלמית בנויה על השוואה ועל התנגדות לאחרים, לא על משהו אשר צמח והתפתח מתוך עצמו. אני משווה עצמי אליך, מתחרה בך, מנצח אותך, פוסל אותך או הורג אותך - וכך אני הופך נוכח ומשמעותי. כך אני חשוב. לגיטימי. כך אני משפיע. אלא שהזהות השאולה הזאת, הבנויה על השוואה-עם-אחר, שבמישורים רבים דווקא מעוררת נחיתות - יוצרת תסכול עמוק, המעורר במוסלמי חימה וזעם. הכעס הזה מביא את האלימות האיומה שאנו רואים, המושלכת ומושפרצת לכל הכיוונים, גם נגדנו, גם נגד הנצרות, גם בינם לבין עצמם. האיסלאם, אשר חרט על דגלו "דין מוחמד בסיף" - מקדש בגלוי את האלימות והתוקפנות. לרוע המזל, אף שמהותם המרכזית היא טלה, דת זו מושפעת גם מהעקרב הקיצוני, הנקמן והמאריך אפו להשגת מטרותיו (דברים שאינם ממין הטלה). לפיכך לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר ימחו מעל האדמה, או את עצמם, או את מי שהם סוברים שקיומו הוא איום על קיומם. 

ההיסטוריה היהודית רצופה בניסיונות להשמדתה, ובמאה העשרים (ועתה שוב) אנו נוכחים בנחישות מחודשת לסלק אחת ולתמיד את התופעה היהודית מן העולם. לא עזרו ליהודים, לא התבוללות, לא כישרון, לא חנופה, לא התנהגות 'מאזנאית' מוסרית מופגנת ומוגזמת, שכוונתה להוכיח שאנו זכאים וראויים להתקיים... שוב ושוב היהודים מושמצים, פוגעים בהם ולבסוף מחסלים אותם בכמויות, עד שהומצא לעניין שם מיוחד: אנטישמיות, שכוונתו - שנאת יהודים (אפילו שגם הערבים הם בעצם שמים). 

בניסיון לקחת מרחק מהיותי דווקא יהודיה, אני שואלת: מדוע זה קורה. 
מדוע זה קורה לא מבחינת העולם, שכבר ניתנו לשנאת היהודים שלו תילי תילים של הסברים חברתיים ופסיכולוגיים משונים. אני שואלת מדוע זה קורה מבחינתו של בורא עולם. מבחינתו של מי שמנהל ומכוון את העולם אשר ברא. אני רואה ושומעת מדי יום כיצד האיסלאם, המוביל היום את השנאה הזאת, סוחף אחריו את העולם הנאור ומקבל אהדה להתנהגותו השלילית בעליל, מוצף בכספים ותמיכה דווקא מן העולם המערבי אותו הוא מתקיף ושונא בגלוי, ודומה עלי שאין זאת אלא שהוא מקבל תמיכה משמים. הכיצד? 

ב.   כמה מילים על כסף ועל עידן הדלי

אני עומדת ושואלת - מדוע זה קורה מבחינת רצונו של הקדוש-ברוך-הוא ומדוע זה קורה מבחינת התפתחות העולם באופן כללי. 
במאמר זה אני מבקשת תשובה לשאלה אחת - מדוע מסכים הקב"ה לניצחונו הנראה לעין של הרע, המגולם בכיוון האלים של הרס והחזרה לאחור אשר מצייר בפנינו האיסלאם? כיצד זה מנהיגי העולם, וישראל בתוכם, אשר צלקות השואה עדיין חיים וצורבים בלבם ובגופם, טומנים ראשם בחול ומאפשרים לרע הזה לצאת, להתחזק, להרוס ולפגוע - שוב? הרי זהו אותו רע בדיוק. מדוע? איך זה שמדינות העולם הנאורות הולכות שבי אחר השקרים הברורים של הפלסטינים וארצות ערב הקרויות 'מתונות', ומפתחות בקרבן אנטישמיות שכל ישראלי ויהודי באירופה של היום חווה אותה? 

אני אדם פטליסטי. אני מאמינה כי אין נוצה נשמטת מזנבו של דרור ללא כוונתו ותכניתו של בורא עולם. ואני מנסה, בכוחי הדל או ברוב יהירותי, להבין לאן הולך העולם. כיצד זה שואה שנייה עולה ומשחירה פני שמיים, מתקדמת בקצב מחריד, ואין מציל. כיצד זה אנשים טובים, משכילים ומתורבתים, כאנגלים, צרפתים או שוודים, ובוודאי האמריקאים, שבכוחם לעצור זאת בקלות, מאפשרים לעניינים להתפתח כפי שהם מתפתחים? אם תאמרו לי "נפט" - לא אשתכנע. אינטרסים כלכליים הם חשובים, אבל כאן זורמים נהרות כסף לכיוון הערבי, לא רק כדי לשמור על זרימת הנפט. מחד מזרימים לידיים פלסטיניות 4.5 מיליארד דולר לפתור בעיית פליטות שיכלה להיפתר ב-3 אחוזים מכסף זה, ועוד כשיודעים בוודאות שרוב הכסף הופך לעוד ועוד נשק; ומאידך נותנים נשק ועוד נשק ועוד כסף ההופך לנשק - למדינה כמו מצרים תמורת הצהרת שלום ריקה מתוכן. כמה נחמד מצדכם שהסכמתם להצהיר שלום - הנה לכם אמצעי לחימה. הרי זה אבסורד. ועדיין חכמים פקחי-עיניים עושים זאת, לא טיפשים-סומים. אנשים שהגיעו לנהל מדינות אינם טיפשים.

אם כך, חזרנו להתחלה. מן הסתם הריהם כלים בידיו של בורא עולם. למה?

התשובה שיש בידי להציע להבנת התפתחויות אלו היא: תום עידן הדגים וכניסת עידן הדלי. ואסביר. דגים הוא סימן של דתות. ובכן, עידן הדגים, עידן שבו הרעיון המרכזי היה התמזגות ואיבוד הזהות הפרטית בתוך הים הנעלה יותר, העידן של ישו והנצרות, העידן של שלטון הדת - מסתיים עתה ומתכבד לפנות את מקומו. במקומו של עידן שחרט על דגלו "מלכות שמיים", מתקדם ונכנס בצעד איתן עידן של חשיבה עצמאית ושל אינדיבידואליות. דלי הוא סימן של מדע, ידע וטכנולוגיה, מקוריות, אידיאלים, שוויון. לכל יחיד ולכל קבוצה הזכות לביטוי ייחודי. בנוסף לעניין הייחודיות, שהוא מסד של רעיון הדלי, זהו סימן המדבר על התקבצות על-פי בחירה. אנו חוזים בעידן בו האנושות תתארגן מחדש בקבוצות הבנויות סביב רעיון, תחת אשר סביב גזע, לאום, מעמד או דת. להתאגד סביב רעיון לפי בחירה אישית, ולא על-פי נתוני לידה. התאגדות כזו נוגדת בפירוש את הרעיון הדתי ואת הדרך הקיימת היום בעולם של חלוקה לקבוצות. היום אדם נולד לקבוצת גזע ומשפחה, המתרחבת לדת, המתרחבת ללאום או לעם, ובחירתו העצמית מצטמצמת ללימודים או חברים. ואילו בעידן הדלי הוא ישתייך לקבוצת עבודה לפי בחירתו, לקבוצת נישואין לפי בחירתו, לקבוצה רעיונית כלשהי ולקבוצה אמונית, אשר לעתים קרובות תמציא בעצמה את אמונתה. עיקר העיקרים בעידן החדש הוא הבחירה האישית. דלי הוא מזל מורד, שאינו מקבל שום כפייה.

מה לכל זה ולשגשוג האיסלאם? ובכן, כל שינוי יסודי מביא עמו הרס של הקיים, על מנת לפנות מקום לחדש. אולי זהו תפקידו של האיסלאם, המשגשג ועולה עתה בצורה דרמטית לנגד עינינו. להביא להרס כל הקיים, הטוב-עם-הרע, כדי לפנות מקום לעולם החדש, ובראש וראשונה הרס הדתות - רעיונו המרכזי של העידן היוצא. הגיוני שבעולם החדש לא יהיה מקום לדת. ואפשר שאלוהים בחר בדת לוחמנית זו על מנת להביא לעולם את הדלי, שהרי סימן דלי הוא בראש וראשונה אנטי-דתי מסיבה ברורה: משום שהדת נוגדת את האינדיבידואליות, שהיא תכונתו הבסיסית ביותר. הדת נוגדת את הדרך העצמאית, נוגדת את הזכות להיות שונה, נוגדת את הזכות לבחור כראות עיני את הקבוצה הרעיונית אליה אני רוצה להשתייך. הדת דורשת כניעה ומיזוג, שיופיים וערכם במקומם עומד. אלא שהדלי מדבר על מרד, על התבוננות הרחק אל הכוכבים, על המחר – ועל ביטוי אישי מקורי: אני מעוניין להמציא עבור עצמי את הדרך האמונית שלי, וזה יכול להיות קשור או לא קשור לסביבה שלתוכה נולדתי. איש לא יכפה עלי יותר כניעה ומיזוג. איש לא יכפה עלי צורת בגד, צורת אהבה, צורת מחשבה.

ג. הפרדת אלוהים מן הדת
האם זה אומר שבעידן הדלי אין אלוהים? חלילה וחס. אלוהים יש, והוא קיים בתוך האדם, בתוך הבריאה. לא בשמיים, לא כאדון הגיהינום וגן העדן. אלא שאלוהים הדליי אינו דתי. הדת היא דרך חיים שאדם יכול לבחור בה, אם הוא מעוניין, למען חיים יפים יותר ומאוזנים יותר. אבל אין לזה קשר לאמונה. אדם יכול להיות דתי ולא מאמין, מאמין ולא דתי, וכן דתי ומאמין. הדלי אומר: אין קשר, בעוד הדגים קשר וחיבר ומיזג את אלוהים עם הדת ללא הפרד. רעיון זה - של הפרדת אלוהים מן הדת - הוא הרעיון האמוני אותו מבקש הדלי להוריד לעולם. הדלי אומר: הדת היא דעת שאיבדה את מרכזה, את העין שרואה האמת. הבה נשיב עין זו אל חיינו. 

ושוב, מה קשור זה לאיסלאם? אנו רואים כי אמונה דתית היא המניעה את מלחמות הערבים נגד ארה"ב, נגד הודו, נגד סודן, נגד ישראל ובכל מקום בו הם מצליחים לפגוע. אמונה דתית – לא עוני, לא חוסר השכלה ולא קיפוח לאומי. עובדה: מנהיגיהם הם מבין המשכילים והמצליחים כלכלית שביניהם. אמונה דתית קיצונית, האומרת שטוב למות למען אללה, משום שגן-עדן מלא מנעמים ובתולות ממתין לכל מי שמת בקרב למען אללה. אמונה דתית האומרת שיש להרוג, חד וחלק, או לפחות להפוך לד'ימי - כלומר, עבד מנוצל חסר-זכויות - את כל מי שאינו מוסלמי. אללה אומר שאין זכות קיום למי שאינו מוסלמי, ואתה, המוסלמי הצודק, חייב להשמידו. למען אללה. וכאן, ברשותך, הקורא, הייתי מבקשת לסטות קמעא מהרצאתי המלומדת ולפנות ישירות אל המוסלמי, האדם - לא הרעיון - זה שחי ומת את התפקיד הזה -

האינך רואה שמרמים אותך, הו מוסלמי אדוק? האמנם אתה מאמין באמת ובתמים שגאולתך תבוא מהרג, מהרס ומחורבן? האמנם אתה יכול להאמין שאלהים רוצה באמת ובתמים שהכל יהיו מוסלמים וחסל? התבונן סביבך, מוסלמי יקר, ואמור לי: לו רצה אללה שכל בני-אנוש יהיו בני סוג אחד בלבד, מדוע עמד וטרח כל כך על הגיוון? מדוע זה ברא אנשים מגזעים כה רבים, צהובים, אדומים, חומים, לבנים, בעלי עיניים שונות, שיער שונה? מדוע זה הטריח את עצמו, אם בעצם מטרתו היא שכולם יהיו אותו דבר - מוסלמים ודי? לו רצה אללה שהכל יהיה חד-ממדי, מדוע זה יצר בעולמו סוסים, חמורים ופרדים? מדוע לא רק סוסים או רק חמורים? מדוע כל כך הרבה סוגים של חתולים? מגוון אינסופי של פרחים? של פירות העצים? מדוע בין הדגים לבדם, יצר אללה סוגים כה רבים? חשוב רגע - הייתכן כי אללה דווקא אוהב את הגיוון? אם חפץ אללה במוסלמים לבדם, מדוע הוא מאפשר לבני דתות אחרות להוסיף ולהיוולד? מדוע אינו עוצר, הוא אללה הגדול והכל-יכול, המסוגל לברוא גן-עדן ובתולות צעירות לנצח, את רחמן של נשים שאינן מוסלמיות, ובאו לעולם שלום ושלווה? מדוע זה, מוסלמי יקר, על חרבך תחיה בלהט אמונתך, תהרוג תשמיד ותאבד ותעשה כל רע, ועוד תצפה לגמול על כך? כלום אינך מסוגל לראות את הסתירה שבמעשיך? ואולי לא אהבת אללה בלבך, ואולי לא לשמו אתה פועל, אלא לשמך אתה? ובמיוחד אמור לי - אתה המתאבד היוקד באמונתו הכנה - לו רצה אללה במותך, מדוע זה נתן לאמך להולידך? כדי שתיוולד, תהרוג, תפצע ותשמיד ברואים אחרים מעשה ידיו, ותמות בעצמך מוות נורא? האמנם נראה לך שכל ברואי עולם נבראו כך סתם, ללא תפקיד וללא מטרה, ורק אתה היחיד, רק אתה הלגיטימי, בן חביב לאלוה ממעל, מונית לתפקיד מלאך המוות של כל היתר?

לא, מוסלמי יקר, אללה אינו טיפש כל כך כפי שאתה סובר. אין אתה אלא מכשיר בידו, שיעזור לו להביא את השינוי שהגיע זמנו. אללה, או אלוהים, או בורא העולם, או המוחלט אשר מניע גלגלי העולם - אולי, אני תוהה, שמא קצה נפשו בדתות ובדרכים המעוותות שהאדם עובד אותו. אפשר הגיעה העת, עם בואו של עידן סובלני לעולם, להפנים את הטוב, את התמצית המאירה אשר במהות הדת, ולקעקע את תפיסתה הקשוחה של הדת עצמה. להותיר את הדעת, אך לצמצם את הדת. וזהו אולי תפקידך, מוסלמי יקר, אתה אשר עיוות וסילפת את כל סיפורי התנ"ך, והנצרות עמם, לכדי בליל חסר-משמעות. ובשם הדת אתה עושה, ותמשיך לעשות, מעשים כה רעים, איומים ונוראים ומחרידים, עד אשר בזיכרון הקולקטיבי תישארנה הדתות כסמל ומקור לכל רע.

אם אינכם מאמינים לי, הוי ידידי הדתיים, החביבים עלי כנפשי, ראו כיצד זה התאבדה היהדות במדינת ישראל, מדינת היהודים (!): הישראלי החילוני בוחל ביהדותו וכורת ברית עם אויבי היהדות באקדמיה, בתקשורת, באמנות, בספרות... ואילו חלק מן היהודים הדתיים הגרים בישראל, מתעלמים מן המדינה בה הם חיים, אינם מוכנים לתת לה דבר. ראו כיצד בכל מקום בו קיבלו יהודים אמנציפציה, התבוללו תוך שני דורות בלבד. ראו כיצד חלק עצום מן היהודים באמריקה, שכחו והותירו בקושי אך קומץ מן הפולחן היהודי העתיק, והריהם מתחתנים ומגדלים ילדיהם בכל דרך, רק לא יהודית. והנצרות? כמה אנשים בעולם הקרוי היום נוצרי, הם נוצרים באמת, ולא רק בפה ובתואר? כמה באמת הולכים לכנסיות, או מסוגלים לנהוג בדרכי הסליחה של ישו? ואילו הדת היחידה המשגשגת כיום, דת האיסלאם - חרטה על דגלה, בגלוי וברעם ובצווחה את יעוד ההרס, המלחמה, ההשמד, הרצח, הרוע והבורות. ולפי ההיסטוריה אנו יודעים שאין לאלה סיכוי, אלא לזמן מוגבל. לטווח ארוך יתעשת העולם, ישמיד את רעיון האיסלאם, לאחר שלא ניתן יהיה יותר להתעלם ממעשיו. ולאחר מכן - 

ד.   ולאחר מכן -

לא יהיה אדם מן העתיד שירצה להיזכר שוב בתקופה בה שלטו דתות בעולם. המסד החברתי הנאור של הדת, הלוא הוא עשרת הדברות, וההנהגה המופלאה והחכמה הכתובה מפורשות בתנ"ך, דברים נכוחים אשר אלוהים השתמש בקומץ נחוש הקרוי יהודי ככלי להורידם לעולם - הנה זה כבר הוטמעו והופנמו בלבות כל העולם המערבי. מנהגים ועקרונות כמו מנוחה כללית ביום השביעי, התנהגות נאורה כלפי חלש, כלפי עבד, עני או חולה, מנהגי משפט וצדק, חסד ונדיבות - אלה יישארו; המצוות חדורות הבינה אשר ביהדות, כמו אלה המפרטות כיצד על האדם לנהוג כאשר יצא למלחמה, כיצד ינהג כלפי הוריו הזקנים, כלפי מעבידו או שכירו, כלפי בעלי-החיים, כלפי הצמחים וכלפי האדמה עליה הוא חי - כל המצוות המופלאות והחכמות הללו אשר ניתנו לאדם באמצעות התנ"ך - אלה יישארו צרובים בזיכרון הקולקטיבי באופן בל יימחה. אין אפשרות ללכת לאחור, כל כמה שירצה בכך האיסלאם. אבל ללא הדת. דעת לבדה. נראה בעיני כי אין מקום לשלטון הדתות בעידן הדלי. אכן כן, איים יחידים יישארו, כפי שניתן למצוא עד היום שבטים באפריקה ובאמריקה התיכונה הנוהגים כמנהגי עידן התאומים, ועידן הסרטן, ועידן האריה... כפי שניתן למצוא בארץ שומרונים על דרכיהם... בוודאי ובוודאי שיישארו איים של יהודים טובים ומסורים, ושל נוצרים בעלי לב ושל מוסלמים נקיי-כפיים המחוברים לחיים ולא למוות, שמתפקידם יהיה להישאר כמזכרת נצח. אבל לא הרוב, לא הזרם המרכזי. 

הסבר זה - כי תפקידו של האיסלאם להמאיס את הדתות על הזיכרון הקולקטיבי ולפנות מקום למחשבה ודרכי חיים מסוג חדש - הוא ההסבר היחיד שאני מצליחה להעלות בדעתי, כאשר אני רואה כיצד זה כוח על-טבעי כמו מסייע ביד האיסלאם להוסיף להצליח ולעלות כפי שהוא היום. אין זאת, אלא שהוא רוצה בכך, ואין זאת אלא שזו מטרתו. קצרה דעתי מראות לכך הסבר אחר, מבלי לאבד את אמונתי החזקה בהיות המוחלט המנהל הברור והנבון עד אין חקר של העולם הזה, אשר בראו בקפידה ובתשומת לב וגיוון אינסופי ובשום שכל אשר כזה, ועתה דומה עלי שהוא הולך לאבדון.

מגי אדם ספטמבר 2003